Click here for תיבת נוח - הסיפור האמיתי (PDF format 1.59MB).
מחבר הספר מבקש להודות לאנשים שסייעו לו במלאכת ההוצאה לאור ובהפקת ההצגה.
ראשית, תודה לגלן אשלמן מתיאטרון המילניום בלנקסטר, פנסילבניה, על תרומתו האדירה. הוא הראשון שהפך את סיפורו של נוח להפקת תיאטרון. רוחו החלוצית והיצירתיות שלו העניקו לי את ההשראה הדרושה כדי להפיק את הספר ואת מצגת המולטימדיה. שנית, ברצוני להודות לאמן טום דובאה. רעייתי ואני גילינו את ארבעת הציורים המדהימים שלו של תיבת נוח, ורכשנו את כולם. הציורים היו תלויים במשך שנתיים על קיר אולפן ההקלטות, בשעה שעבדנו על מצגת המולטימדיה. הם שימשו מקור של השראה לכולנו בזמן שעמלנו על הפרויקט. שלישית, ברצוני להודות לווס יודר על ידידותו החמה ועל נכונותו להקריב. אני מאחל לכל אדם ידיד כמוהו. הוא הדריך אותנו בתהליך ההוצאה לאור, ובלעדיו לא היינו יכולים להפיק את הספר הזה. ולבסוף, ברצוני להודות לטום דודלי, נשיא ההוצאה לאור, על הסבלנות שהפגין, על האמון שלו בפרויקט ועל האפשרות להוציא את הספר לאור.
יש עוד אדם שברצוני להודות לו - אתה. תודה שבחרת לקרוא את הספר הזה ולהקדיש לו זמן ותשומת לב. אני מתפלל שהספר יועיל לך וימלא את לבך בהערצה לבורא העולם.
הספר מתאר את אחד האירועים המופלאים שהתרחשו בעולמנו. במשך מאות בשנים אנשים סיפרו שוב ושוב על האירוע הזה. כמעט כל העמים מכירים את הסיפור, שהפך לחלק מההיסטוריה שלהם. מכיוון שהסיפור עבר מדור לדור בעל פה, התפתחו גירסאות שונות שלו.כדי להכיר את הסיפור המקורי יש לפנות למקור, למקום שבו נמצא הסיפור האמיתי - לכתבי הקודש.
הסיפור אינו מתחיל במילים "היה היה", כי לא מדובר באגדה או בסיפור דמיוני. הסיפור האמיתי פותח במילים "בראשית ברא אלוהים", כי אלוהים הוא זה שמספר אותו. ספר זה אינו עוסק בבריאת העולם, אבל חשוב להבין שלאחר שאלוהים ברא את העולם, הכול היה מושלם. לא היו כל תקלות או שגיאות בעולם שהוא ברא. החטא לא היה קיים, ובני אדם ובעלי חיים לא מתו. האדם והאישה הראשונים היו מושלמים - עד שחטאו והשחיתו את הטבע שלהם.
בתנ"ך כתוב שאחר כך החלו בני האדם להתרבות ולמלא את הארץ. חלק מהאנשים גרו באוהלים וגידלו בעלי חיים. הם לא אכלו את בשרם של בעלי החיים, אלא רק הכינו בגדים מהעורות שלהם וחלבו אותם. למרות שאלוהים קילל את העולם בעקבות החטא של אדם וחווה, האדמה עדיין הייתה טובה מאוד והצמיחה עצים וצמחים נהדרים. בני האדם התרבו והשתכללו. הם פיתחו מקצועות וכישרונות שונים. היו אנשים שניגנו על נבל ועל חלילים, ואחרים למדו להכין כלים מנחושת ומברזל.
בתורה לא מסופר איך נראה העולם לפני המבול, אבל אין ספק שהאנשים באותם ימים היו מאוד חכמים. בשלב מסוים הם החלו לבנות ערים ובזכות חוכמתם הם פיתחו תרבויות מתקדמות. בהחלט יתכן שהיו אז ערים גדולות שבהן גרו אלפי אנשים, שעבדו ביחד והמציאו כל מיני דברים חדשים.
בתנ"ך נאמר שבני האדם חיו לפני המבול כמעט עד גיל אלף . הגנֵים (אותם חלקים בגוף שקובעים את התכונות שלנו) עדיין לא נפגמו אז מבעיות שנוצרו בעקבות החטא והקללה שבאה בעקבותיו (מוטציות למשל). האנשים היו פחות חולים אז, והיו פחות נכים ומוגבלים בהשוואה לימינו. סביר להניח שרוב האנשים באותה תקופה היו בריאים וחזקים. לכל זוג הורים היו ילדים רבים, שהרי ההורים עצמם חיו כמעט אלף שנים. וכאמור, כל האנשים האלה היו חכמים ומתוחכמים.
חִשבו על כך: כמה יכולנו אנחנו ללמוד ולעשות אילו היינו חיים מאות שנים בלי לחלות כלל? לאנשים אז הייתה אפשרות לבנות ערים ומפעלים מתוחכמים, ספריות, תיאטראות, מוזיאונים ובתי תפילה.
אבל למרות שהאנשים באותם ימים צברו ידע רב, ולמרות שהיו כישרוניים במיוחד, התנ"ך מספר שהרוע שלהם היה עצום ורב. הם היו רשעים, אלימים ומושחתים לחלוטין. המעשים הרעים שלהם העציבו מאוד את אלוהים. שוב ושוב הוא הזהיר ואמר שיהרוס את העולם, וישמיד את בני האדם ואת כל בעלי החיים והעופות. הוא הזהיר את בני האדם מפני מבול שהוא עמד להביא על העולם.
אבל אלוהים לא התכוון להשמיד את כל בעלי החיים. הוא החליט להציל נציגים מכל מין של בעלי חיים. נוסף לכך היה אדם אחד שמצא חן בעיני אלוהים. שמו היה נוח. אלוהים הבטיח לנוח שהוא ובני משפחתו - אשתו, שלושת ילדיו ונשותיהם, ינצלו מהמבול הנורא שבאמצעותו הוא עמד להשמיד את העולם.
אלוהים בחר בשמונת האנשים האלה וקבע שדרכם תקום אנושות חדשה בעולם חדש. אלוהים הסביר לנוח שהעולם יושמד לחלוטין, ושהארץ תהיה שונה לגמרי אחרי המבול. הוא גם הבטיח לנוח שהוא ובני משפחתו ינצלו, ושלאחר המבול הם יוכלו להוליד ילדים.
אלוהים ציווה על נוח לבנות תיבה שתגן עליו ועל בני משפחתו בזמן המבול. התיבה הייתה צריכה להכיל זכר ונקבה מכל מין של חיות היבשה, העופות והרמשים ועוד חיות נוספות מכל המינים הכשרים. ההוראות שאלוהים נתן לנוח בעניין התיבה היו מאוד מפורטות. נוח ושלושת בניו החלו מיד במלאכה.
סביר להניח שהמשימה המורכבת הזאת הפחידה את נוח. אבל אלוהים הבטיח לעזור לו ולשלושת בניו. הוא סיפק לנוח את כל מה שנדרש לו לבניית התיבה. אמונתו של נוח ודאי העמיקה בכל יום, כשראה איך אלוהים עוזר לו להתגבר על הקשיים השונים. עד אז נוח לא ראה מבול מעולם. הוא אפילו לא היה מסוגל לדמיין איך נראה מבול שמכסה את העולם כולו במים.
נוח לא ידע מה באמת עומד להתרחש. אם כך, איך הוא יכול היה לשכנע את האנשים שהמבול אכן מתקרב? לא היה כל סימן שהעיד על כך שדבר כה נורא עומד להתרחש. לנוח לא הייתה ברירה אלא להאמין לאלוהים. כשנוח דיבר עם שכניו וקרוביו על המבול, רבים הביטו בו בזלזול ולא האמינו לו.
אנשים מסוימים לעגו לו, ואחרים קראו לו מטורף. אבל אלוהים אמר שהמבול ירד, ולכן נוח היה בטוח שכך יהיה. הוא ידע שיום יבוא ואלוהים יגרום למים לכסות את כל הארץ ולהשמיד את כל מי שלא יהיה בתיבה - אנשים ובעלי חיים כאחד.
נוח כנראה הקדיש כל יום לבניית התיבה. יתכן שבערבים הוא שוחח עם בני משפחתו, ושביחד הם ניסו לדמיין איך יֵראה המבול. יכול להיות שהם שוחחו על ההתקדמות בעבודה ועל התוכניות ליום המחרת. אולי הם שרו והיללו את אלוהים, והודו לו על כך שעמד להציל אותם מהמבול. הם ודאי הודו לאלוהים על כך ששמר עליהם במהלך העבודה, וציפו לקראת יום המחרת.
אבל אין ספק שגם המחשבה על כך שכל העולם יושמד, שכל האנשים ימותו ורק הם ישרדו ודאי הטרידה אותם. הם ידעו שמי שלא יקשיב לאזהרותיו של אלוהים לא ישאר בחיים, ובאמת איש מלבדם לא הקשיב.
נוח ושלושת בניו היו צריכים לאסוף את העצים הנחוצים לבניית התיבה. הייתה זו עבודה קשה, שנמשכה שעות ארוכות. יתכן שמלאכת בניית התיבה התקדמה באיטיות כי היה עליהם להביא עצים ממקומות מרוחקים, אבל היא לא פסקה לרגע. יום אחר יום הם המשיכו בבניית התיבה. כך חלפו ימים ושבועות וחודשים ושנים. כשהעבודה כמעט הסתיימה קרה משהו נוסף, שגם הוא לא התרחש קודם לכן מעולם.
איננו יודעים איך בדיוק זה קרה, אבל גם את זה אנחנו יכולים לנסות ולדמיין לעצמנו. בכל יום הגיעו לאזור שבו עמדה התיבה בעלי חיים שונים. חיות גדולות עם פרווה וקרניים, וחיות קטנות בעלות זנב ארוך. בעלי חיים קטנים וצבעוניים, ובעלי חיים גדולים עם פרווה עם פסים. גם ציפורים רבות מכל הסוגים הגיעו לשם. נוח ידע שבשלב מסוים הם יכנסו לתיבה. "כמה נפלא הוא האלוהים שברא את כל החיות היפות האלה", ודאי חשב נוח.
כל כך הרבה סוגים, וכל כך הרבה יופי וגיוון. מדי יום נוספו עוד בעלי חיים, ונוח הבין בשלב מסוים שנותר רק זמן קצר עד שהמבול יתחיל לרדת. הוא ודאי תהה אם יהיה בתיבה מספיק מקום לכל החיות. אבל כמובן שהיה מספיק מקום לכולן, הרי אלוהים תיכנן את הכול. אנחנו יכולים לדמיין לעצמנו את נוח יושב מחוץ לתיבה, מביט בחיות שמגיעות למקום ומהלל את אלוהים.
לאחר שהושלמה בניית התיבה אטמו אותה נוח ובניו כך שמים לא יוכלו להיכנס לתוכה. נוח ובני משפחתו ודאי שמחו והודו לאלוהים שהעבודה הסתיימה. ואז קרה עוד דבר מוזר. כל בעלי החיים החלו לנוע לכיוון התיבה. איזה מחזה מדהים! כאילו שמישהו לחץ על כפתור וגרם לכל החיות לנוע בכיוון אחד.
החיות צעדו באיטיות לעבר התיבה. נוח ובני משפחתו עמדו מן הצד והביטו במתרחש. הם ודאי נדהמו מההסדר המופלא שבו צעדו החיות לעבר התיבה ונכנסו לתוכה.
נוח ודאי חשב על כל האנשים שראו את המראה, ובכל זאת המשיכו להתעלם מהאזהרות של אלוהים. יתכן שחשב: "איך יתכן שהחיות מבינות את מה שבני האדם מסרבים לקבל?". תארו לכם את המחזה: טור ארוך של חיות מתקדם לעבר התיבה. לא היה כל ספק שאלוהים שולט במצעד הזה, כמו שמנצח שולט בתזמורת. אלוהים זימן לשם כל סוג של בעל חיים בדרך שמובנת אך ורק לו, וכולם באו.
במשך שבוע המשיכו בעלי החיים להיכנס לתיבה. נוח ובני משפחתו, וגם כל החיות, התמקמו בתיבה והתכוננו לקראת אירוע שהם לא ידעו מהו ומעולם לא ראו כמותו. הם נכנסו פנימה מתוך ציות להוראותיו של אלוהים. כעת נותר רק עוד דבר אחד.
דלת התיבה הייתה פתוחה מהיום שבו נבנתה. יתכן שהיא הייתה כך במשך שנים רבות, כמו הזמנה לכל מי שרוצה להימלט מהאסון שעמד להתרחש. אבל איש מלבד בני משפחתו של נוח לא נכנס פנימה, משום שאיש לא האמין שנבואות הזעם של נוח יתגשמו. אלוהים, בחסדו, השאיר את הדלת פתוחה גם במהלך השבוע האחרון הזה. אבל האנשים בחרו ללעוג לנוח במקום לחפש מקלט בטוח. ביום השביעי סגר אלוהים את הדלת. ליום הזה חיכה נוח במשך שנים כה רבות. בשלב זה הוא כבר ידע שהאירוע הגדול עומד להתחיל בכל רגע.
הציפייה הייתה קשה. שמונת האנשים שהיו בתוך התיבה עמדו להיות עדים להרפתקה הגדולה ביותר בתולדות האנושות.
הרעש שהשמיעו כל החיות בתיבה היה מחריש אוזניים. נוח אולי חשב שזו הדרך שבה הן מביעות את שמחתן על כך שהן עמדו להינצל מהמבול. כמה מדהים שהיה די מקום לכולם, ואפילו נותר עוד מקום. נוח ודאי שמח שאלוהים שלח לתיבה חיות בגודל המתאים, כך שלכל אחת מהן היה מקום. יתכן שהחיות הגדולות במיוחד הגיעו לתיבה כגורים, ולא כבעלי חיים בוגרים, כדי שיתפסו מקום קטן יותר.
לאחר המבול שוב מילאו החיות את הארץ, וזוהי הוכחה לכך שלתיבה לא נכנסו חיות מבוגרות מאוד. בעלי חיים צעירים מסוגלים להתרבות מהר יותר, וגם יותר קל להם להסתגל לעולם שהיה שונה לגמרי אחרי המבול. יכול להיות שנוח חשב גם על כך ששלושת בניו ונשותיהם עדיין צעירים ויכולים להוליד ילדים. הוא ודאי התפלא מחוכמתו של אלוהים ואמר לעצמו: "אכן, העולם שייך לצעירים".
נסו לדמיין מה התרחש בתיבה. בשלב מסוים הלך הרעש הרב שהשמיעו החיות ונחלש. הן התרגלו למקום החדש והרגישו נינוחות. ימים ספורים קודם לכן הן עוד צעדו לעבר התיבה, והנה הן רובצות במקומן, רגועות ושקטות. כולם ידעו שהרגע הגדול הגיע. כל האנשים שהיו בתיבה נשאו את מבטם למעלה, והמתינו לתחילת האירוע הגדול.
המבול החל עם טיפת הגשם הראשונה שאי פעם ירדה על העולם.
רעש גדול הרעיד את האדמה. מי התהום פרצו בבת אחת, כמו מזרקות חזקות שיורות מים לעבר השמים. רעידות אדמה חוזרות ונשנות פערו סדקים גדולים. אנשים החלו לרוץ לכל עבר, בניסיון להימלט. הרי געש התפרצו, וגושי לבה גדולים עפו באוויר.
המבול נמשך ארבעים ימים ٤٠
מי המבול המשיכו לעלות במשך ١١٠ ימים נוספים ١١٠
המים נסוגו במשך ٧٤ ימים ٧٤
לאחר ארבעים ימים נוספים שלח נוח את העורב ٤٠
לאחר שבעה ימים הוא שלח את היונה ٧
לאחר שבעה ימים נוספים שלח את היונה בשנית ٧
כעבור שבעה ימים נוספים שוב שלח נוח את היונה ٧
חלפו עוד ٢٩ ימים ٢٩
מהיום שבו הסיר נוח את מכסה התיבה ועד שהארץ יבשה
חלפו ٥٧ ימים ٥٧
סך הכל ٣٧١
הגשם שהחל לרדת הלך והתחזק מרגע לרגע, הפך לממטרים חזקים-למבול אמיתי. כל העולם הוצף במים - מים שירדו מהשמים וגם מים שפרצו ממעמקי האדמה.
הסערה ורעידות האדמה נמשכו ימים ארוכים. התיבה היטלטלה מצד לצד, הסתחררה במקומה וקיפצה על הגלים, אבל לא התהפכה אפילו פעם אחת. האנשים שהיו בתוכה ודאי התפללו. בינתיים המשיכו פני המים לעלות, ולכסות את הארץ. התיבה שטה על פני המים. בשלב מסוים נעלמו כל פסגות ההרים מתחת למים. נסו לתאר לעצמכם את העולם כולו מכוסה במים - ההרים, העצים, הבניינים הגבוהים - הכול.
איך לדעתכם הרגיש נוח? איך התנהלו חייו במהלך המבול? התנ"ך לא מרבה לדבר על הימים ההם, כך שנותר לנו לדמיין לעצמנו מה בדיוק קרה. אחרי ארבעים ימים רצופים של גשם, סערות ורעידות אדמה, נוח אולי שכב במיטתו, עייף ונהנה מהשקט ששרר בחוץ. "איך זה שהכול שקט כל כך?", אולי הוא חשב. "הכול נשמע שונה כל כך".
סביר להניח שהוא קם ממיטתווצעד לעבר אלומת האור שחדרה לתיבה מהצוהר שלמעלה. אולי הוא אפילו ניגש אל סולם שעמד שם והחל לטפס. בעלי החיים ודאי הביטו בו בסקרנות, כשטיפס למעלה והציץ דרך הפתח.
עיניו כאבו מהאור המסנוור, ובכל זאת הוא שמח לראות שוב את אור השמש. האור הזה סימל את ראשיתה של תקופה חדשה... של עולם חדש. נוח התמלא התרגשות. הוא ודאי שמח, אבל גם נזכר בעצב בכל אלה שלא נכנסו לתיבה. "הגשם פסק", הבין נוח.
יתכן שכיסה את עיניו, הרכין את ראשו ובכה. אין ספק שנוח הילל את אלוהים והודה לו על ההגנה שסיפק לו ולבני משפחתו. אט אט התרגלו עיניו לאור, והוא הביט בתימהון בים האין סופי שהשתרע מכל עבר. הוא ודאי נעצב על העולם היפה שנעלם מתחת למים, העולם שעליו אלוהים אמר "טוב מאוד" כשברא אותו. נוח ודאי ידע שאיש לא יזכה עוד לראות את העולם כפי שהיה לפני המבול. באותו יום החל שלב חדש בתולדות האנושות.
השמים ודאי היו מרהיבים. הכוכבים זהרו ונראו כאילו אפשר לקטוף אותם. נוח ובני משפחתו עמדו והביטו בכוכבים. ככל הנראה הם עמדו שם זמן רב, מביטים בשמים ונהנים מחוכמתו של אלוהים.
הימים הבאים היו מלאי פעילות. כולם היו צריכים להתרגל לשקט שאחרי הסערה. לכולם ציפתה עבודה רבה, ואין ספק שאיש מהם לא השתעמם. נוח ובני משפחתו היו צריכים לטפל בבעלי החיים, וממילא לא היה להם משהו אחר לעשות.
אלוהים שמר על בעלי החיים שבתיבה, כך שהחיות הטורפות לא תקפו את החיות האחרות, והחיות החלשות יותר לא ניסו לברוח. אין ספק שלכל אורך המסע שררו בתיבה שלום ושלווה. החיות לא סבלו ממחלות קשות, ואף אחת מהן לא מתה כל אותם ימים. הייתה זו שלווה מיוחדת, ונוח ודאי הבין שזהו חלק מהחסד הנפלא של אלוהים.
התנ"ך מלמד שחלפו כחמישה חודשים מהיום שבו אלוהים סגר את דלת התיבה ועד שהגשם פסק. היו אלה חמישה חודשים מתישים במיוחד. נוח ובני משפחתו היו אסירי תודה על כך שאלוהים שמר עליהם בזמן הגשמים והסערות. יחד עם זאת הם כבר ודאי היו חסרי מנוחה, והשתוקקו לדרוך על אדמה יבשה.
מפלס המים המשיך לרדת כל יום. באחד הימים אחזה התרגשות ביושבי התיבה. הם חשו שהיא פגעה במשהו והיטלטלה. ואכן, התיבה נעצרה על פיסגתו של הר, אם כי מסביב הכול עדיין היה מכוסה במים. במשך שלושה חודשים עמדה התיבה במקומה, עד שהמים סביבה ירדו מעט. ואז בא היום שבו נוח הציץ דרך הצוהר, וראה את פסגות ההרים. הוא ידע שהמבול הגיע אל קצו. אין ספק שנוח ובני משפחתו השתוקקו לצאת מהתיבה, אבל היה עליהם להמתין עד שהאדמה מסביב תיבש. תשעה חודשים אחרי שנכנסו לתיבה, שלח נוח עורב דרך הצוהר. העורב ודאי מצא מקום יבש מחוץ לתיבה, ולכן לא חזר. כמה ימים אחר כך שלח נוח יונה, אבל היא לא מצאה מקום יבש להניח בו את רגלה, וחזרה לתיבה.
כעבור שבוע שוב שלח נוח את היונה. הפעם היא חזרה ובפיה עלה של עץ זית. נוח שמח, כי הבין שבקרוב יוכלו כולם לצאת מהתיבה. עבר שבוע נוסף, ושוב הוא שלח את היונה. הפעם היא לא חזרה.
היום הגדול הגיע. אלוהים אמר לנוח שהוא יכול לצאת מהתיבה, יחד עם בני משפחתו וכל בעלי החיים. האדמה בחוץ הייתה יבשה. למעלה משנה הם היו בתוך התיבה, ולכן אין ספק שכל השמונה שהיו בתוכה שמחו לצאת החוצה, לעולם חדש שהם לא הכירו קודם לכן.
מיד אחר כך בנה נוח מזבח, הקריב עליו קורבן לאלוהים והודה לו על חסדו ועל נדיבותו. בתיבה היו גם בעלי חיים כשרים נוספים, שהובאו במיוחד למטרה זו. אלוהים הבטיח לנוח שלעולם הוא לא ישמיד שוב את העולם על ידי מבול, ואפילו נתן לו סימן בשמים - קשת בענן - כדי לאשר את ההבטחה הזאת. גם היום, כשאנחנו רואים את הקשת בשמים אנחנו זוכרים את נאמנותו של אלוהים, ואת העובדה שעלינו לציית לו.
אלוהים שמר על נוח ועל בני משפחתו מפני המבול. גם היום הוא שומר על מי שאוהב אותו והולך בדרכיו. דלת הישועה עדיין פתוחה בפנינו.
שמות בתמונה: ١٣٠ אדם ٩٣٠
١٠٥ שת ٩١٢
٩٠ אנוש ٩٠٥
٧٠ קינן ٩١٠
٦٥ מהללאל ٨٩٥
١٦٢ ירד ٩٦٢
٦٥ חנוך ٣٦٥
١٨٧ מתושלח ٩٦٩
١٨٢ למך ٧٧٧
٥٠٢ נוח ٩٥٠
שם חם יפת
כמה זמן חלף מאז שאדם וחווה נבראו ועד המבול?
מהבריאה ועד למבול חלפו ١٦٥٦ שנים. מספר זה הוא הסכום של השנים שמפורטות בבראשית פרק ה'. התבוננו בתרשים שלמעלה: המספר שמימין מציין בן כמה היה אותו איש כשבנו נולד. המספר שמשמאל מציין את הגיל שבו מת אותו אדם. למשל, אדם היה בן ١٣٠ כשבנו, שת, נולד. אדם מת בגיל ٩٣٠. כשמסכמים את כל השנים שרשומות בצד ימין מגיעים למסקנה שבנו הראשון של נוח נולד ١٥٥٨ שנים לאחר הבריאה, כשנוח היה בן ٥٠٢. התורה מלמדת שנוח היה בן ٦٠٠ כשהחל המבול, ואם כך, המבול החל ١٦٥٦ שנים אחרי בריאת האדם.
ראשית, מדובר בתיבה ולא בסירה - וההבדל בין השתיים חשוב. הציור משמאל מייצג את מה שרובנו חושבים כשאנחנו שומעים על תיבת נוח.
נראה לכם מוכר? הצורה הזאת מופיעה כמעט בכל מקום שבו מדובר על תיבת נוח, ולכן רבים חושבים שכך היא נראתה. בדרך כלל אנחנו מדמיינים את התיבה כמו סירה קטנה, שבמרכזה מעין בית קטן ובעלי חיים שמסתובבים על הסיפון (מעין מרפסת קטנה).
אלוהים תיכנן את תיבת נוח בשלמות כך שתוכל לעמוד בסערה הקשה. אורכה היה פי שישה מרוחבה. גם אורכן של ספינות מודרניות גדולות, כמו נושאות מטוסים ומכליות נפט, גדול בערך פי שישה מרוחבן. כשהתיבה הייתה מלאה, כשישה מטרים וחצי ממנה היו שקועים במים. גובה התיבה היה כמעט ١٤ מטרים, כך שכמעט חצי ממנה היה מתחת לפני המים, מה שהעניק לה יציבות מרבית. למעשה, התיבה היא אחת הספינות היציבות שנבנו אי פעם. אפילו בים סוער במיוחד היא יכלה להישאר יציבה. וגם אם קרה שהיא היטלטלה ונעמדה בזווית של תשעים מעלות, היא יכלה לחזור לשוט ביציבות. אם כך, התיבה לא נראתה כמו סירה קטנה וחמודה, אלא כמו אוניית משא גדולה.
המילה תיבה לא מדברת על סירה, אלא על קופסה גדולה. לתיבה לא היה סיפון חיצוני, כמו שיש היום בספינות נוסעים מודרניות. כל בני משפחתו של נוח וכל בעל החיים היו בתוכה. בחוץ הרי ירד גשם חזק.
(להזרים את הטקסט הזה על פני שני עמודים) סירות נועדו להגיע ממקום למקום, ולכן יש להן מנוע או אמצעי אחר שמאפשר להן לבחור את הכיוון שבו הן מתקדמות. אבל לתיבה לא היה מנגנון היגוי (אמצעי שנועד לכוון אותה). לא היה לה מנוע, לא מפרשים ולא הגה. אלוהים שמר על התיבה והיא פשוט צפה על פני המים. אלוהים תיכנן את התיבה כך שלא תטבע. היא שימשה כמקום מקלט לאלה שהיו בה - לבעלי החיים ובני האדם. התיבה הייתה בעצם קופסה גדולה שצפה על פני המים. כאמור, אורכה היה כ-١٤٠ מטרים, רוחבה כ-٢٣ מטרים וגובהה כ-١٤ מטרים. קשה לנו לתאר את גודלה בלי להשוות אותה למשהו אחר שאנחנו מכירים. אורכו של מגרש כדורגל הוא ١٢٠ מטרים (משער לשער). אורכה של התיבה היה גדול ב-٢٠ מטרים בהשוואה למגרש. גובהה היה כמו של בניין בן ארבע קומות, והיה בה מקום ל٥٢٢- קרונות משא.
בכל קרון היה אפשר להכניס כ-٢٤٠ בעלי חיים בגודל בינוני. כדי להעמיס ٤٥,٠٠٠ כבשים יש צורך ב-١٨٨ קרונות משא. רוב בעלי החיים קטנים מכבשה, וממילא לא היו כל כך הרבה מינים של חיות שנוח היה צריך להכניס לתיבה. כך ש-١٨٨ קרונות בהחלט היו מספיקים לכל החיות. אם נניח ש-١٨٨ קרונות שימשו לבעלי החיים, נותרו ٣٣٤ קרונות לאחסון של מזון, מים ולינה עבור נוח ובני משפחתו. בעצם, אפילו היה מקום לחיות לטייל.
